מה עברה משפחה אחת בבריטניה שהתמודדה עם מחלת ארדהיים-צ'סטר.
מאת צ'סני גרין
13 בספטמבר 2018
חולי מחלת ארדהיים-צ'סטר (ECD) מנהלים מאבק יומיומי על בריאותם הנפשית והגופנית. כמו כן, גם המטפלים מנהלים מאבק יומיומי. לעתים קרובות, הסיפור שמאחורי הקלעים – זה שמסתתר מאחורי המחלה – אינו מסופר ואינו נשמע. מטפלת אחת הסכימה בנדיבותה לספר את הסיפור המורכב, המתרחש מאחורי הקלעים, שאיתו מתמודדים המטפלים מדי יום.
סיפורה של לינדה רולנד מתאר בפירוט את חייה כמטפלת באחותה האהובה גלנדה, ואת הקשיים שעמם נאלצה המשפחה להתמודד.
כמעט עשר שנים לפני שאובחנה גלנדה, ו-12 שנים לפני מותה בטרם עת, החלה מסעה עם מחלת ECD. לינדה ובני המשפחה החלו להבחין בשינויים קלים בהתנהגותה של גלנדה, כגון אכילת מזון שפג תוקפו, השארת כיריים דולקות, אי-ירידה מהאוטובוס בתחנות הרגילות שבהן נהגה לרדת במשך 13 שנים, צמא מתמיד ותחושה מתמדת כאילו היא סובלת מתסמיני שפעת. גלנדה אף הייתה עושה דברים מוזרים, ולאחר מכן הייתה פורצת בצחוק לא הולם.
בהיותה אישה בגיל העמידה, נורמלית, מתוקה וחרוצה, התנהגויות אלה היו פשוט חריגות, מוזרות ומדאיגות. בני המשפחה היו מכנים את גלנדה “מנומנמת” ואמרו שזו פשוט “תקופת גיל מוזרה” שהיא עוברת. למרבה הצער, התנהגויות אלה של “תקופת הגיל המוזרה” רק החמירו ועוררו דאגה רבה עוד יותר בקרב בני המשפחה. הצמא המופרז היה כה עז, עד שגלנדה החלה לשתות כל דבר שהיא הצליחה להשיג. גם שיווי המשקל שלה הפך לקשה יותר לשליטה. שני התסמינים הללו יחד גרמו ללינדה לחשוב שאחותה פשוט הפכה לאלכוהוליסטית. הם לא ידעו אז שזה לא היה המצב.
בשל קיצוצים ממשלתיים, לא היו משאבים רפואיים זמינים. לינדה חשבה שגידול במוח עשוי להיות הגורם להתנהגויות הבלתי צפויות החדשות של גלנדה. בשל היעדר מימון ממשלתי והעובדה שהרופאים שלה סברו שמדובר בדימום מוחי, לא בוצעו בדיקות נוספות, והם האמינו שהבעיה תחלוף עם הזמן.
כמו אצל רבים אחרים, התסמינים לא נעלמו, אלא אף החמירו, וכך גם הלחץ על המשפחה. התסמינים הצטברו: שיעול/חנק בעת אכילה או שתייה, חוסר שיווי משקל ונפילות, אי-שליטה בשלפוחית השתן, אי-שליטה במעיים, ריור מוגבר, זיהומים נוספים, הזיות, ואף אשפוזים נוספים. בשלב מסוים החדירו לגלנדה קטטר, מה שרק יצר בעיות נוספות. גלנדה הייתה מושכת בקטטר, מרוקנת אותו בזמנים ובמקומות לא מתאימים, או פשוט לא מרוקנת אותו כלל. זה היה מעמסה כבדה מאוד על המשפחה. בשלב זה אובחנה אצלה דמנציה רב-אוטמית.
בעוד המשפחה נאבקה, היא חיפשה תמיכה! גלנדה הייתה אז בשנות ה-50 לחייה, ופשוט לא הייתה קבוצת תמיכה שהתאימה לקבוצת הגיל שלה או לצרכי המשפחה. התמיכה היחידה שהייתה זמינה לא סיפקה למעשה שום הקלה. מכיוון שגלנדה נחשבה כבעלת יכולת נפשית לקבל החלטות בעצמה, היא הייתה נחנקת לעתים קרובות ממזון ומשקאות בזמן שהייתה תחת השגחתם של המטפלים הללו. אף על פי שהמשפחה הודיעה למטפלים שגלנדה אינה יכולה לצרוך מזונות או משקאות מסוימים, המטפל היה מחויב לציית לרצונותיה ולצרכיה של גלנדה.
לאחר כמעט 10 שנים של מאבק, “ואז התחילו הבעיות האמיתיות...” אומרת לינדה. גלנדה כבר לא יכלה ללכת, סבלה מחוסר שליטה כפולה במתן שתן, גרונה נפגע כתוצאה מחנק תכוף, ומבנה גופה דמה לזה של חולה בטרשת נפוצה. הביקורים אצל רופא אחר רופא, יחד עם ההתמדה של לינדה ושל המשפחה, סוף סוף השתלמו. הן קיבלו אבחנה נכונה של מחלת ארדהיים-צ'סטר.
האבחנה הייתה הלם מוחלט, לאחר שנים רבות של ייסורים וחוסר ודאות לגבי מה שעובר עליהם. החיים בחוסר ודאות עלולים להוות אתגר גדול מאוד לגוף ולנפש, אך האבחנה לא סיימה את המאבק. האבחנה לא התבצעה מוקדם מספיק כדי שיוכלו להפיק תועלת מהתרופות המסייעות לחולי ECD להשיב לעצמם מידה מסוימת של שליטה בבריאותם.
בקרוב היה צורך להעביר את גלנדה לבית אבות. בנותיה של גלנדה חששו כל כך מהאפשרות שהיא תיחנק למוות, עד שהדבר הפך, פשוטו כמשמעו, לסיוט מתמשך עבור המשפחה. בשבוע שלפני מותה אמרה גלנדה ללינדה שהיא עייפה מכל זה, עייפה מהמאבק. ב-19 באוקטובר 2016, ביום הולדתה של אחייניתה, גלנדה הלכה לעולמה.
מחלת ECD אינה רק מאבק עבור החולה, אלא גם מאבק עבור המטפלים והמשפחות הסובבות אותו. אבחון מוקדם הוא חשוב ביותר עבור חולי ECD, שכן הנזק לטווח הארוך הנגרם לאיבריהם לרוב אינו הפיך.
“אכפתיות היא מצב שבו יש לדברים חשיבות; היא מקור הרכות האנושית.” – רולו מיי

